שלוש שיטות ליציקת צינורות ברזל יצוק

צינורות ברזל יצוק יוצרו באמצעות שיטות יציקה שונות לאורך זמן. בואו נחקור את שלוש הטכניקות העיקריות:

1. יציקה אופקית: צינורות הברזל היצוק המוקדמים ביותר נוצקו אופקית, כאשר ליבת התבנית נתמכה על ידי מוטות ברזל קטנים שהפכו לחלק מהצינור. עם זאת, שיטה זו גרמה לעיתים קרובות לפיזור לא אחיד של מתכת סביב היקף הצינור, מה שהוביל לחלקים חלשים יותר, במיוחד בחלק העליון שבו סיגים נטו להצטבר.
2. יציקה אנכית: בשנת 1845 חל מעבר ליציקה אנכית, שבה נוצקו צינורות בבור. עד סוף המאה ה-19, שיטה זו הפכה לנוהג סטנדרטי. ביציקה אנכית, סיגים הצטברו בחלק העליון של היציקה, מה שאפשר הסרה קלה על ידי חיתוך קצה הצינור. עם זאת, צינורות שיוצרו בדרך זו סבלו לעיתים מקדחים לא מרכזיים עקב מיקום לא אחיד של ליבת התבנית.
3. יציקה צנטריפוגלית: יציקה צנטריפוגלית, שפותחה על ידי דימיטרי סנסו דה-לאבו בשנת 1918, חוללה מהפכה בייצור צינורות ברזל יצוק. שיטה זו כוללת סיבוב תבנית במהירויות גבוהות תוך כדי החדרת ברזל מותך, מה שמאפשר פיזור אחיד של המתכת. מבחינה היסטורית, נעשה שימוש בשני סוגים של תבניות: תבניות מתכת ותבניות חול.

• תבניות מתכת: בגישה זו, ברזל מותך הוכנס לתבנית, אשר נסחפה כדי לפזר את המתכת באופן שווה. תבניות מתכת הוגנו בדרך כלל על ידי אמבט מים או מערכת ריסוס. לאחר הקירור, הצינורות עברו חישול כדי להקל על הלחץ, נבדקו, צופו ואוחסנו.

• תבניות חול: שתי שיטות שימשו ליציקת תבנית חול. הראשונה כללה שימוש בתבנית מתכת בבקבוק מלא בחול יציקה. השיטה השנייה השתמשה בבקבוק מחומם מרופד בשרף וחול, ויצרה את התבנית בצנטריפוגלית. לאחר ההתמצקות, הצינורות קוררו, עברו חישול, נבדקו והוכנו לשימוש.

שיטות יציקת מתכת וחול כאחד פעלו לפי סטנדרטים שנקבעו על ידי ארגונים כמו איגוד מפעלי המים האמריקאי עבור צינורות חלוקת מים.

לסיכום, בעוד שלשיטות יציקה אופקית ואנכית היו מגבלות, יציקה צנטריפוגלית הפכה לטכניקה המועדפת לייצור צינורות ברזל יצוק מודרניים, תוך הבטחת אחידות, חוזק ואמינות.